הכלל המנחה, מדבר על משבר אמון ואמונה.
אמון של בן האדם במציאות, מבני האדם בתהליכים ומשמעויותיהם, משבר אמונה של בן האדם בעצמו, ביכולתו לחולל בעבור עצמו שינוי בפריצת הדרך.
ומכיוון שפריצת הדרך איננה מתרחשת במציאות, נוצרת פריצת דיסק. הדיסק פרץ ויצא ממקומו לחלוטין ולכן מתקיים חיכוך בין עצם לעצם, מכיוון שהסחוס אינו קיים.
משבר אמון מוביל את בני האדם לכעס על עצמם ועל המציאות, אם לתסכול מעצמם ומהמציאות ויחד עם זאת, ברבות מן הפעמים, יוצר האדם בקרבו את חוסר האונים ולכן לא מתקיימת תושייה על מנת להבין את המצב ולפעול בהתאם.
במצב שכזה, חוסר האונים הופך לנוקשות ונוקשות זו מובילה את עצמה כמערכי תגובה על פני המציאות. אמונתו של האדם בעצמו שוחקת אל מול גלגלי המציאות ותוצאותיה.
כלומר, מרגיש בן האדם בתפיסותיו כי המציאות איננה בעדו.
תכנוניו לא באו לידי ביטוי הולם, רצונותיו לא התממשו, כוונותיו לא נקלטו נכונה ובכך מוביל את עצמו בן האדם לתחושה כמו הכל אבוד, ואין כל אפשרות לתקן היבטים אלו ולכן מדובר על תבוסה.
כל פריצת דיסק ולכל חולייה יש משמעות ספציפית משלה.